הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם
לסמיכות
הפרשיות בפרשות "במדבר-נשא" (במדבר פרקים א-ו)
פרשת במדבר ותחילתה של פרשת נשא עוסקות בארגון העם לשבטיו ולמחנותיו,
כלומר ארגון לוגיסטי. הוא כולל מפקד, חלוקת העם למחנות ואופן חנייתם סביב המשכן,
הגדרת מעמדם של הלויים ותפקידיהם בפרוק המשכן והרכבתו וסדר המסעות.
העם, שזה עתה יצא מעבדות, אמור מעתה לתפקד כיחידה אחת בראש אחד. כל
אחד יודע את תפקידו ואת מקומו במערכת.
מייד בתום התיאור של המערכת הארגונית, עובר הכתוב לנושאים אחרים, שעל
פניו אין להם קשר לנושא הארגוני.
מתאים היה יותר להמשיך בסיפור חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים, שמהווה
חלק מהארגון הכללי ומסכם את המהלכים הארגוניים - המשכן הניצב במרכז והלויים והעם
חונים מסביבו.
הנושאים ה"קוטעים" את הרצף המתבקש הזה הם אלה:
שילוח זב ומצורע מחוץ למחנות
עונשו של המועל בממון חברו
פרשת סוטה
פרשת נזיר
ברכת כהנים.
הסיבות לסמיכות הפרשיות
לפי חז"ל
הקשרו של הנושא הראשון - שילוח הטמאים - לעניין הארגוני די מובן.
טהרת המחנות היא יסוד הכרחי בשמירת שלמותה של המערכת הארגונית, בבחינת "והיה
מחניך קדוש". לפיכך אין הפרשנים רואים צורך להציע הסברים במתכונת של סמיכות
פרשיות. רק "אור החיים" מצא לנכון להתיחס לקשר של פרשה זו עם קודמתה,
וזה תורף דבריו:
"צו את בני ישראל
וישלחו וגו'. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה'
על הרחקת הלוים
מדברים המקודשים ומינה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראוים
ליכנס למחניהם הקדוש".
(אור החיים, במדבר
פרק ה פסוק ב)
ארבעת הנושאים האחרים נראים רחוקים מלהיות קשורים בצורה כלשהי לנושא
הארגון. לגבי הנושא של ברכת כהנים, נראה שהמקום המתאים ביותר לפרשה זו הוא דוקא
במסגרת תיאור היום השמיני למילואים (ויקרא ט, כב). הפסוק המסכם את פעולות
היום הזה הוא: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", ובמה ברכם? רש"י
קובע: "ברכם בברכת כהנים". לפיכך מקומה במקומנו מוקשה עוד יותר.
מרבית הפרשנים וחלק מהמדרשים נצרכים להציע סיבות לסמיכות ארבע
הפרשיות האלה.
א. סמיכות מעילה לטהרת המחנה
לא נמצא, ולו פרשן אחד שנגע בעניין מיקומה של פרשת
ה"מעילה" במקומנו וקשרה לפרשה שלפניה, והעניין תמוה.
ב. סמיכות סוטה למעילה
סמיכותה של פרשת סוטה נדרשת בהקשר לפסוק שלפניה החותם את פרשת
ה"מעילה", אך לא נוגעת בתוכן העיקרי של הפרשה. הביטוי, שלו מיוחס הקשר
בין שתי הפרשיות, עוסק במתנות כהונה: "ואיש את קדשיו לו יהיו". כך רש"י.
"איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו
יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך
לבא אצלו להביא לו את הסוטה".
(רש"י, במדבר
פרק ה, פסוק יב)
ג. סמיכות נזיר לסוטה
הקשר בין סוטה לנזיר, לפי חז"ל, הוא הדוק יותר, ומתיחס לכלל
הנושא. רש"י מביא את דברי הגמרא, שהיין מביא לידי ניאוף, ולכן הינזרות ממנו
תמנע אפשרות שתהיה אשה סוטה.
"כי
יפלא..... למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה
לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף" (סוטה ב).
(רש"י, במדבר
פרק ו, פסוק ב)
בפירושו של אבן עזרא נמצאים שני הסברים. האחד בשם יש אומרים (המובאת
בשינוי קל במדרש רבה להלן), שאם נטהרה האשה יהיה לה בן נזיר (הנזירות לפי
חז"ל נחשבת לרמה של קדושה). ההסבר השני מעמיד את שתי הפרשיות כמצב והיפוכו.
הסוטה היא ה"מועלת", והמתנזרת מן היין היא הפכה.
"........ יש אומרים
שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה שיהיה לה
בן נזיר אם לא נטמאה ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת כי רובי העבירות סבתם היין...." .
(ראב"ע,
במדבר פרק ה, פסוק לא)
ההצעה במדרש רבה להלן ייחודית בכך שהיא קושרת סמיכות של שלוש פרשיות כאחד. פרשת סוטה היא הגוררת
אחריה גם את פרשת הנזיר וגם את פרשת ברכת כהנים. את האשה הסוטה מוכיחים על ידי כך
שמזהירים אותה מפני שתיית יין, עניינו של הנזיר, ואם התברר שהיא טהורה, יצאו ממנה
בנים כהנים, עניינה של ברכת כהנים.
"....... למה
פרשת נזיר אחר פרשת סוטה ואחר פרשת נזיר ברכת כהנים, לפי שהיו אומרים לסוטה: בתי
הרבה יין עושה אין דרכה של אשה אלא להבדל
מן היין כנזיר. מתנים עליה כל האמור בפרשה, אם היתה טהורה ונקתה ונזרעה זרע יוצאים הימנה כהנים מברכים את ישראל".
(מדרש רבה במדבר פרשה
י)
ד. סמיכות ברכת כהנים לנזיר
הנזיר מתעלה בקדושה, ואם הוא עושה זאת לשם שמים, הוא זוכה לכל הברכות
שבברכת כהנים. כך המדרשים וה"כלי יקר".
".....לכך נאמר פרשת
ברכת כהנים אחר פרשת נזיר שכל מי שמזיר
עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים.....".
(מדרש רבה במדבר פרשה
יא, ילקוט שמעוני משלי ג)
"..... ונסמכו לסתם
נזירות ל' יום לומר לך שבזכות הנזירות
יזכו לברכות".
(כלי יקר, במדבר פרק
ו, פסוק כד)
ה"כלי יקר" סומך דעתו על ההסבר דלעיל, אך מוסיף הסבר נוסף,
הקשור בקביעה הלכתית. שתויי יין אינם עולים לברך. כך מציע גם "בעל
הטורים".
"........לומר שהכהן המברך לא יהיה שתוי יין בעמדו לברך את
ישראל כי צריך לאמר הברכות כמו שנאמר "אמור להם". ונקרא שיכור כל
שאינו יכול לדבר לפני המלך על כן צריכין להיות כנזירים".
(כלי יקר, במדבר פרק
ו, פסוק כג)
אבן עזרא מוצא את החוט המקשר בכך שגם הנזיר וגם הכהנים קדושים.
"ונסמכה פרשת ברכת
כהנים לפרשת נזיר כאשר השלים תורת הנזיר
שהוא קדוש הזכיר תורת כהנים שהם קדושים".
(ראב"ע,
במדבר פרק ו, פסוק כא)
ה. סמיכות חנוכת המזבח לברכת כהנים
הקשר המוצע בין הפרשיות האלה על ידי ה"כלי יקר" מבוסס על
הפסוק האחרון של הברכה "וישם לך שלום". גם בחנוכת המזבח שררו שלום
ואחווה בין המקריבים. מעניינת כמו כן הערתו של "בעל הטורים", שמציין גם
הוא את השלום כגורם לסמיכות הפרשיות.
"ויהי המקריב ביום
הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום...... ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד
התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו
בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון. גם לא
הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע".
(כלי
יקר, פרק ז פסוק יב)
"..... וסמך למשכן
שבזכות המשכן יהיה שלום. וכן דוד סמך "ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא), וסמיך ליה: "מזמור
שיר חנכת הבית" (שם ל, א).
(בעל הטורים, במדבר
פרק ז פסוק א)
מדרש תנחומא מבסס את הצעתו על דאגתו של
הקב"ה לעם ישראל, ומנמק בעזרת משל יפה את החשיבות במתן הברכות לעם עוד לפני
בניית המשכן, כדי שלא תשלוט בהם עין רעה.
"כיון שבאו ועשו להם משכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא הברכות תחלה, שלא
תשלוט בהם עין רעה. לכך כתיב יברכך ה' וישמרך תחלה. ואחר ברכת כהנים, ויהי ביום כלות משה.
אמר רבי אבהו: אין מדת הקדוש ברוך הוא
כמדת מלך בשר ודם. מלך בשר ודם כשנכנס במדינה, משבני המדינה מקלסין
אותו ומכבדין אותו, אחרי כן הוא עושה להם כל צרכיהן
ועושה להם נחת רוח במדינה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, עד שלא עשו ישראל את המשכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות, שנאמר: "יברכך ה' וישמרך", ואחרי כן "ויהי ביום כלות משה להקים את
המשכן......" .
(תנחומא
נשא סימן יז)
אבן עזרא רואה בסמיכות הפרשיות האלה סדר המעשים. לאחר שאהרן נשא את
ידיו אל העם ובירכם, החלה חנוכת המזבח.
"וטעם ויהי ביום כלות
משה. אחר ברכת כהנים, כי כן היה. כי
ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח".
(ראב"ע,
במדבר פרק ז פסוק א)
עד כאן מאמרי חז"ל לעניין הקשר בין הפרשיות.
כל ההתייחסויות בעניין מונחות על ידי קשר אסוציאטיבי של הפרשה לזו
שלפניה, ורוב ההסברים ככולם מביעים מסרים חינוכיים-הלכתיים-אמוניים,
הנובעים ישירות מהסמיכות בין שני הנושאים הקרובים זה לזה.
ראייה כוללת מקיפה של כל הנושאים בפרשיות "במדבר-נשא",
אפשר שיהיה בה כדי לספק הסבר מעניין נוסף לסדרן של פרשיות אלה, וממילא גם לסמיכותן
זו לזו.
פרשות
"במדבר-נשא" כמקשה אחת
אפשר בהחלט להניח, שכל הנושאים בפרשות אלה מהווים שלמות רעיונית אחת,
אמנם מורכבת אך בעלת מכנה משותף אחד. הנחה זו מתבקשת, ולו רק מפאת "ערבוב
הפרשיות", שלכאורה רחוקות זו מזו, ונראה שאי אפשר אפילו לשים אותן תחת כותרת
משותפת. העניין אומר "דרשני".
להלן נבדוק את האפשרות שמדובר בעריכה מושלמת של הנושאים, ואף נציע את
המסגרת הכוללת את כל הנושאים, כולל אלה שהוגדרו לעיל, כנושאים ש"אינם נטועים
במקומם".
על פי דרך ההבנה של סמיכות הפרשיות המוצעת להלן, אין הנושאים -
מעילה, סוטה, נזיר וברכת כהנים - "נטע זר" כלל וכלל. הן שייכות, ואולי
אף מחוייבות להכתב בהקשר זה.
שני מרכיבים עיקריים קובעים את חסינותו ויציבותו של ציבור כלשהו.
יכולתו של העם לעמוד איתן נגד אויבים מבחוץ ומגמות שליליות מבפנים
אינה תלויה רק בחוזקה של המערכת הארגונית וסדרי המנהל שלה. מרכיב שווה בחשיבותו,
ואולי חשוב יותר בכושר עמידתו של העם הוא סולם הערכים של החברה, שלפיהם היא
מתנהלת.
אין זה בלתי סביר להניח, שפרשות "במדבר-נשא" כוללות את שני המרכיבים הנזכרים לעיל. העם צריך להיות
מודע לכך, שחוסנו תלוי בשילוב בין משטר ארגוני לבין ערכים.
הארגון ו"סדרי המנהל" מתוארים בכתובים בצורה מדוייקת ומפורטת, ובכללן גם הקפדה על טהרת המחנה. שלוש
הפרשיות - מעילה, סוטה ונזיר - מסמלות, על פי ההנחה דלעיל, את שלושת ערכי היסוד של
חברה מתוקנת, ומהוות חטיבה אחת מובנית. סיוע מה לחלוקה זו אפשר למצוא בעובדה, שלא
נמצא אצל חז"ל שום הסבר לסמיכות הפרשיות בין טהרת המחנה לבין פרשת המעילה.
יכול להשתמע מכך, שגם חז"ל ראו כאן
תחילתו של נושא חדש.
"ברכת כהנים"
מסכמת את שני המרכיבים האלה של שלמות המחנה, בכך שהיא מבטיחה רוב ברכה ושלום לעם,
שנטועים בו שני יסודות אלה. במקרה אשר כזה, אפשר לחנוך את המשכן באווירה של שלום ורעות. על פי חז"ל גם
בקרבנות הנשיאים מתגלה האחדות והשלום בקרב עם ישראל.
הסיכום המוצע למבנה הפרשיות האלה כך הוא:
מערכת ארגונית + מערכת חברתית = ברכת הצלחה ושלום + חנוכת המשכן
המשרה שלום ואחדות.
תיאור המערכת החברתית הרצויה, רמוז בפרשיות ה"זרות" -
מעילה, סוטה ונזיר. שלוש פרשיות אלה מייצגות שלושה ערכי יסוד חברתיים, שהעדרו של
אחד מהם בלבד דיו כדי לקעקע אושיותיה של כל חברה ולהביא
לחורבנה. שלוש הפרשיות נושאות בחובן חטא שיש לכפרו.
דומה, שאין כדבריו של ר' אליעזר הקפר
במסכת אבות, כדי להמחיש את סולם הערכים החברתי הבסיסי. אפשר למצוא במאמר זה הקבלה
לפרשיות הנדונות.
ואלה הם דברי ר' אליעזר במסכת אבות פרק ו, משנה כא:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה, וְהַתַּאֲוָה, וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
כל אחד מהיסודות שבמאמר מקביל לפרשה אחת. יתרה מזו. ההתאמה בין המאמר
לבין הפרשיות מושלמת גם מבחינת הסדר של היסודות במאמר לעומת סדר הפרשיות.
ה"מעילה"
רומזת ל"קנאה", פרשת "סוטה" רומזת ל"תאווה" ופרשת "נזיר" רומזת ל"כבוד".
שלוש מידות אלה המנויות במסכת אבות וששימשו דגם להקבלה לפרשיות
הנדונות הן כלליות, ואפשר שיבואו לידי
ביטוי בכל אורחות החיים. הקנאה אפשר שתביא אף לרצח, התאווה אפשר שתכלול גם תאוות
אכילה וכו', ולשאיפת הכבוד דרכים רבות לבוא לידי ביטוי כהתנשאות המביאה למחלוקת
וכיוצא בזה. התיאור בפרשיות אינו אלא רמז למידות רעות אלה, ואפשר שהן תוצאתן.
א. מעילה = קנאה
פרשת מעילה עוסקת ביחסים ממוניים שבין אדם לחברו. הדבר נלמד מתוך
הכתובים עצמם. כפירה בממון או גזל מוגדרים כ"מעל בה'". הגדרה זו באה
להבליט את חומרתה של העבירה.
לפי פירושו של אור החיים, כבר בעת ביצוע המעשה עלה במחשבת החוטא
לכפור, אם יתגלה הדבר, ואף להיות מוכן להישבע לשקר, ומשום כך המעשה מתחילתו נחשב
כבר למעילה בה'.
"איש וגו' כי יעשו מכל
וגו'........ יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו
ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו
בו. כפי זה יעיר הכתוב, כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא
למעול מעל בה' לישבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן
הרי הוא בהישבון. והוא אומרו
כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזילת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל
בה'".
(אור החיים במדבר ה,
ו)
פרשה זו נאמרה כבר בויקרא ה, כ-כו, ועל פי
אור החיים לעיל נשנתה כאן "לפרטי הדינים שנתחדשו בו". שמא יש בהישנות
הפרשה דוקא במקומנו, גם על מנת לרמוז על היסוד הערכי, שצריך להקפיד להימנע ממנו,
אם חפצי חיים אנו, כלומר הקנאה.
הגזל הוא תוצאה של קנאה. כשאדם מקנא בהצלחת חברו וברכושו, הוא בא
לידי חימוד, ומשם הדרך לגזל כבושה.
הנה כי כן, פרשת המעילה מזהירה מפני הקנאה, שהיא, על פי הגדרת רבינו בחיי, "מדה רעה ומכה שאין לה רפואה" (בפירושו לפסוק א בפרק טז בספר במדבר).
ב. סוטה = תאווה
אין צורך להכביר מילים כדי להוכיח את הקשר בין פרשתנו
למידה מגונה זו של התאווה. חברה הנקייה מ"נגע" זה לא תזדקק לפרשה כגון
זו.
ג. נזיר = כבוד
פרשת נזיר מזהירה מפני השאיפה המוגזמת לכבוד. אדם השואף להיות
"גדול" מחבריו, וגוזר על עצמו נזירות, כביכול להיות מורם מעם, טעון
כפרה.
מתוך דברי חז"ל בהקשר לפרשת נזיר משתקפת נקודת ראות חיובית כלפי
ה"מפליא לנדור נדר נזיר". דרגת קדושתו עולה אפילו על זו של כהן גדול,
מאחר שאין הוא נטמא למת, אף על אביו ואמו. מטרת הנזירות, בהתאם להבנה הפרשנית של
פרשה זו, היא רצונו העז של הנודר לכפוף את יצרו, על מנת שיוכל להתרחק באופן מוחלט
מהנאות העולם המזמנות לידי חטא. ההכרה ב"קדושתו" המיוחדת של הנזיר קשורה
בכך, שהחלטתו "לנדור נדר נזיר"
נעשתה אמנם לשם שמים, כפי שהכתוב מציין במפורש "להזיר
לה'".
אין הפרשנים מתייחסים, ובצדק, ל"מתחזים", שהשאיפה להתחסדות
יתרה עם קורטוב של גאווה עלולה להעבירם על דעתם. לא בכגון אלה עסקינן.
הפרשה מדברת בצדיקים, שכל כוונתם הזדככות מחטאים, אבל גם הם מחוייבים בקרבנות כפרה בתום תקופת הנזירות. הפרשנים מבררים
סוגיה זו, שהרי הדבר מעיד שהנזירות אינה ראויה, אף אם היא לשם שמים. הנזיר אמנם
מתקדש, אבל מן הראוי שיימנע מכך מלכתחילה, שהרי יש בזה לכל הפחות חולשת אופי. עדיף
שייאבק ביצרו וינהג ככל האדם.
הרמב"ם ב"הלכות דעות"
יוצא חוצץ נגד תופעת ההתנזרות הגוררת להסתגפות, ואלה דבריו:
"שמא יאמר אדם הואיל
והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין
את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה
יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה...... דרך רעה היא ואסור
לילך בה.
המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר
בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש
אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים
שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות
על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים
אחרים?
(רמב"ם
הלכות דעות פרק ג, הלכה א)
על הסיבות להבאת הקרבן בתום ימי הנזירות יש דעות שונות, שמתוכם עולה
שטוב לו לאדם שלא יידור נזירות משיידור.
להלן קטע מדברי רבינו בחיי בעניין, שעיקרם
דברי חז"ל, שאמנם "חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר".
"ביום מלאת ימי נזרו.
טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כולה
קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר. וזה שקדם וזכה לעשות
מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו
תחייבנו תורה להביא קרבן, הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת
נזיר: חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.
והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם
ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו
ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל
ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו...., ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות
העולם.
(רבינו
בחיי במדבר פרק ה, פסוק יג)
ה"כלי יקר" מביא את דעתו של ר' אליעזר הקפר,
שממנה משתמע שהנזיר "נקרא חוטא". קשירת החטא לנזירות נלמדת מן הכתוב:
"וכפר עליו מאשר חטא על
הנפש", אך מהו החטא?
ה"כלי יקר" מציע שתי דרכים להבנת כוונתו של ר'
אליעזר:
האחת מצמצמת את החטא לענין שנגרם במקרה בעקבות טומאת המת שהנזיר נכשל
בה. מאחר שעל הנזיר לחדש את ימי נזירותו "והימים הראשונים יפלו", הרי
בדיעבד יוצא שציער עצמו עד עתה מן היין לשוא, וזהו החטא.
השנייה רואה בכל נדר הנזירות חטא, "כי אילו היה איש תם וישר
מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר".
מי שמכנה את הנזיר "חוטא" הוא גם זה שטבע את הכלל לגבי
הקנאה והתאווה והכבוד, נשוא דיוננו, דהיינו ר' אליעזר הקפר.
האם יש גם בזה כדי לחזק, ולו במעט את השערתנו לגבי מקומן של פרשיות מעילה, סוטה
ונזיר במקומנו כמקבילות לקנאה ,לתאווה ולכבוד? אם כן יש לנו במי להיתלות.
להלן מאמרו של ה"כלי
יקר" בענין הנזיר החוטא:
"וכפר עליו מאשר חטא על
הנפש. שלא נזהר מן טומאת המת.
רבי אליעזר הקפר אומר על שציער עצמו מן
היין.... . הכתוב קראו קדוש ואיך יאמר רבי אליעזר שנקרא חוטא? ונראה שגם רבי
אליעזר מודה שכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא כי נזיר אלהים הוא.... .
הימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות וכאלו ציער את עצמו בהם מן היין בלא טעם בלא
עת נזירתו, ועל כן הוא נקרא חוטא על אותן הימים הראשונים שאינו בהם כי אם כמצטער
בעלמא בלא נזירות וקדושה".
"אמנם מקום אתי לפרש
דברי רבי אליעזר בדרך אחר, ולומר שלכך נקרא הנזיר חוטא כי אילו היה איש תם וישר
מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי
יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר. ומדאצטריך
(ומשנצרך) להתקשר בנזירות, זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו. על כן הוא
קופץ ונשבע כנגד היצר הרע, ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדוּר
יצרו תוקפו ביותר.
ומטעם זה, נקרא כל נודר חוטא
כמו שלמדו (נדרים עז)
מן
פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג), לפי שמגרה את
היצר הרע בעצמו.
(כלי יקר במדבר ו,
יא)
הצגת הגאווה או הרדיפה אחר הכבוד כנדבך לנדרים, ובכלל זה נדר
הנזירות, מובעת במילים מפורשות בדברי ה"כלי יקר" על פסוקנו, ומסתמך על
דברי חז"ל בנדרים, ש"הנודר - כאילו בנה במה לעצמו".
ארז"ל: הנודר כאלו בנה
במה וכו', (נדרים כב) ....
וזה מסכים למאן דאמר (מאמר חז"ל זה נוטה לדעת מי שאומר) שהנזיר נקרא חוטא (נדרים י) (דעה זו מביא אביי
בשם שמעון הצדיק, רבי שמעון ורבי אליעזר הקפר). והחטא הוא, שבונה
במה לעצמו, והוא פורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר.
לכך נאמר: "כי יפליא". שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו ובונה במה
לעצמו.
(כלי יקר במדבר ו, ב)
ועוד מילים כדרבנות בפירוש ה"כלי יקר" לבמדבר ל, ג.:
"ירדה התורה לסוף דעת
הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו
היתר. מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה
ייבדל והוציא את עצמו מן הכלל".
אמנם דברים אלה של ה"כלי יקר" מתייחסים לנדרים בכלל, אולם
מתוך דבריו האחרים שצוטטו לעיל, אין ספק שגם נדר הנזירות נכלל במסגרת "רום
לבבו השיאו".
אם כן יש על מי להסתמך בבואנו לקבוע, שבנדר הנזירות יש נוסף לסממנים
של פרישה מהרוב, גם מידה של התנשאות אף אם הכוונה היא לשם שמים, שלא לדבר על
אפשרות של "התחזות". נקודת הראות החיובית בה מוצגת פרשת הנזיר בדברי
חז"ל, משקפת "נזירות אידיאלית" , שרק בני עליה נכנסים בשעריה.
מכל מקום, רמז לרדיפתו של האדם אחר הכבוד יש ויש בפרשה זו, והיא
מסמלת את היסוד החברתי השלישי.
סיכום
הנה כי כן פרשות
"במדבר-נשא" מהוות יחידה שלמה אחת המורכבת משני נושאים: הארגון והערכים.
חשיבותה של חברה ערכית גדולה מאוד, כי הקנאה והתאווה והכבוד לא רק את האדם הן
מוציאות מן העולם. גם חברה הנגועה בשלוש מידות אלו, אין לה זכות קיום.
כאמור, ברכת
הכהנים החותמת סדרה זו של פרשיות באה כמעין סיכום. הברכות יחולו על העם, אם ישמור
על ערכי היסוד הנרמזים בפרשיות האלה, ויימנע מן הקנאה והתאווה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם.
מקומה של ברכת
כהנים במקומנו איננו יכול להיות מוסבר אחרת בצורה המניחה את הדעת. על פניו נראה
כאילו אין זה מקומה. היא מתאימה יותר להיכתב בפרשת שמיני, בסיום טקס היום השמיני
למילואים, שם נאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב). רש"י על אתר: "בֵרכם בברכת כהנים".
על פי ההסבר
דלעיל, נראה שאין מקום מתאים יותר לפרשה זו להיכתב אלא כאן.
סיום הברכה,
ואולי סיום של כל סדרת הפרשיות הערכיות האלה, היא הברכה "וישם לך שלום".
אם יישמרו שתי המערכות - הארגונית והערכית - ישכון שלום בישראל, כי "אם אין
שלום אין כלום" (רש"י ויקרא כו, ו ד"ה
"ונתתי שלום בארץ").
או התקשר לטלפון: 756453 0522